אהבה ממלאת את הכול - גם בעולם האיכות והרגולציה. היא ממלאת אותנו. הסיבה לחיים והגורם להם. תנו אהבה וקבלו אותה במלוא עוצמתה.

 

יש משפט שכתוב על הקופסה שקיבלתי לאחרונה: "אהבה ממלאת את הכול". קראתי אותו ועצרתי רגע. לא בגלל שזה חדש לי, אלא בגלל שהרגשתי כמה שנים עברו מאז שחשבתי על המילה הזו בהקשר של העבודה שלי.

אנחנו, אנשי האיכות והרגולציה, מבלים את רוב הזמן שלנו עסוקים במסמכים, סטנדרטים, ממצאי ביקורת ובתהליכים, כמו CAPA למשל. לא בדיוק המקום שבו מדברים על אהבה. אבל אני חושבת שזו בדיוק הטעות.

שאלה פשוטה שכדאי לשאול את עצמנו מדי פעם: למה?

לא למה בחרנו את המקצוע הזה. לא למה לקחנו את הפרויקט הזה. אלא למה, בסופו של דבר, כל מה שאנחנו עושים כל כך חשוב.

התשובה פשוטה: כי מישהו יקבל את המוצר הזה בסוף. מטופל. בן אדם. אולי מישהו שאתם מכירים. אולי לא. אבל הוא קיים. ואנחנו נמצאים כאן כדי לדאוג שהמוצר שמגיע אליו יהיה בטוח, יעיל, ואמין.

זו אהבה. לא הסנטימנטלית, אלא הפרקטית. הממושמעת. זו שמתבטאת בבדיקה, בשאלה הנכונה בביקורת, בסירוב לוותר על דרישה רגולטורית גם כשהלחץ גדול.

אחד הדברים שאני שומעת הרבה מאנשי איכות ורגולציה, ובמיוחד מאלה שעוסקים בתחום כבר שנים, הוא תחושת שחיקה. "שוב אותן ביקורות, שוב אותם ממצאים, שוב לבאר את אותו הסיפור לצוות ניהול שלא ממש רוצה להקשיב".

ואני מבינה את זה לחלוטין.

אבל כשאני שואלת את אותם אנשים מה גרם להם לבחור בתחום הזה, כמעט תמיד צצה תשובה שיש בה משהו אנושי. "רציתי שמוצרים רפואיים יהיו טובים יותר", "ראיתי מה קורה כשתהליכים נכשלים", "הרגשתי שאני יכול לתרום משהו אמיתי".

זה לא מקרי.

האהבה למקצוע, לתוצאה האנושית שמאחוריו, היא מה שמחזיקה אנשים בתחום הזה לאורך זמן. לא הציות לתקנות. לא המשכורת ולא הכינויים המרשימים. האהבה.

ראיתי את זה בארגונים כשמנהלי איכות הפכו ל"שוטרים" שמישהו צריך לציית להם, כשמחלקות האיכות הפכו למחסום שמאט את ה-Time to Market, וכשהרגולציה נתפסת כגזירה ולא כמסגרת שיש לה הגיון.

מה שקורה שם הוא ניתוק. בין התהליכים לבין המטרה. בין האנשים לבין הסיבה שהם בכלל עושים את מה שהם עושים.

וכשהניתוק הזה קורה, האיכות יורדת. לא בגלל שהנהלים רעים, אלא בגלל שהלב יצא מהמשוואה.

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי כיועצת הוא לראות צוות שעובד ביחד עם אמון אמיתי. שמנהל הפיתוח שואל את מנהלת האיכות בשלב מוקדם, לפני שמתחייבים לפיצ'ר חדש. שאיש הרגולציה מסביר לצוות הייצור את ה"למה" מאחורי הדרישה, ולא רק את ה"מה".

זו אהבה ביחסים מקצועיים. כבוד הדדי. נכונות לשמוע. עניין אמיתי בהצלחה של האחר.

זה לא "soft skills" שמוזכרים בסוף רשימת הדרישות למשרה. זה הגרעין של ארגון שעובד.

אם אתם אנשי איכות או רגולציה, שאלו את עצמכם:

• האם אני מתייחסת לכל תיק, תהליך, ומסמך כאל משהו שיש לו קצה אנושי? או שזה הפך להיות עוד פריט ברשימה?
• האם אני מסבירה לצוות את ה"למה" מאחורי הדרישות הרגולטוריות, או רק מצפה לציות?
• האם אני בוחרת לעבוד עם לקוחות ופרויקטים שאני מאמינה בהם, שיש בהם משהו שמדליק אותי?

אלה לא שאלות פילוסופיות. אלה שאלות שמשפיעות ישירות על איכות העבודה שלנו.

אני עובדת כיועצת עצמאית כבר שנים. בחרתי בצורת העבודה הזאת כי היא מאפשרת לי לבחור. לא רק לקוחות, אלא פרויקטים. תחומים. אנשים.

ואני יכולה לומר בוודאות שהפרויקטים שבהם אני הכי אפקטיבית הם אלה שבהם יש לי עניין אמיתי. לא רק מקצועי, גם אנושי. כשאני מאמינה שהמוצר יכול לשנות משהו. כשהצוות שמולי רוצה באמת לעשות את זה נכון.

זה לא אומר שכל פרויקט צריך להיות "הקריירה של חיי". אבל אם אין שם שום ניצוץ, אם אין שם אהבה ולו הקטנה ביותר לתוצאה, זה מרגיש בתוצרים, בשיחות ובתשומת הלב לפרטים.

בשנים האחרונות הפכה המילה "תרבות איכות" לביטוי שגור. כולם מדברים עליה, אבל פחות יודעים איך לבנות אותה.

לדעתי, תרבות איכות אמיתית מתחילה מאהבה. מהשאלה הפשוטה: "למה זה חשוב לנו"?

כשהתשובה לשאלה הזו חיה בתוך הארגון, כשהיא מוזכרת בישיבות, כשמנהלים בכירים מדברים עליה לא רק בהצהרת מדיניות האיכות אלא בשיחות יומיומיות, קורה שם משהו אחר לגמרי.

אנשים לוקחים אחריות לא כי הם "חייבים לפי הנוהל" אלא כי הם מבינים שזה משנה.

זו תרבות איכות. וזה מתחיל מאהבה.

הסדרה הזו נולדה מתוך קופסת מתנה שקיבלתי עם שש אמירות. כשאני חושבת על כל אמירה, היא מזכירה לי משהו על העבודה שלנו. המאמר הבא בסדרה יעסוק בבריאות, ובשאלה מה זה אומר לשמור על בריאות מערכת האיכות לאורך זמן.